הייתי אמא טרייה, צעירה, רחוקה מהבית, מהשפה, מהחברים, מהעבודה.
גלעד עבד הרבה ביבשת ולא היה בבית, ואני הייתי הרבה עם עצמי.
לא עבדתי, לא הכרתי אף אחת, ולא מצאתי את עצמי.
הרגשתי שאני מתפוגגת.
הייתי רגילה לחיות בעשייה ליצור, לזוז, להיות מוקפת במשפחה וחברים.
ופתאום, הכול נעצר. נשאר רק שקט.

אבל לא נשארתי שם.
אחרי חודש של התאקלמות ורחמים עצמיים, עשיתי מה שיכולתי, עם מה שהיה לי:

• חיפשתי פעילויות בג'ימבורי עם שי, הבת שלי רק כדי לצאת מהבית ולפגוש עוד אימהות.
• ניסיתי ליצור קשרים עם נשים מקומיות וישראליות, גם כשזה דרש ממני אומץ ולא היה לי קל.
• החלטתי לפתוח את הבית שלנו בכל שישי לארוחת ערב  ליצור מסורת קטנה של ביחד. כל מי שהיה רחוק מהבית, לבד בתאילנד, התארח אצלנו לארוחה חמה ומפנקת.
• הזכרתי למשפחה ולחברים שיבואו לבקר, כי הייתי צריכה להרגיש שוב שייכת, שיביאו איתם קצת בית את הפנים המוכרות, את השפה, את החיבוק והתמיכה.

לאט לאט, הבית הפנימי שלי התחיל להתמלא.
הבנתי ששינוי לא תמיד מרגיש כמו התחלה חדשה – לפעמים הוא מביא אתו גם ויתור על חלקים שהיו מוכרים ובטוחים.
אבל דווקא מהמקום הזה, של ריק, אפשר להתחיל לבנות משהו חדש.

אז אם את מרגישה קצת אבודה בתוך השינוי – כמה דברים שעזרו לי, ואולי יעזרו גם לך:

1. תזוזה קטנה כל יום אפילו אם זה רק לצאת החוצה לטיול קצר עם העגלה.
2. חיבור לנשים אחרות  גם אם זה מרגיש מביך, לא נעים או חשוף.
3. יצירת שגרה קטנה משלך משהו קבוע שאת מחכה לו.
4. לפתוח את הלב והבית תמיד כשאת נותנת, את גם מקבלת.
5. לשתף מישהו במה שעובר עלייך – תזכרי שזה לא סימן לחולשה, אלא לאומץ. זה עוזר להבין שאת לא לבד, וכולן עוברות את זה!!

ואל תשכחי ששינוי יכול להכאיב, אבל הוא גם יכול לרפא.
הבדידות יכולה לשבור  או להפוך לקרקע לצמיחה.
ואת? את יכולה לבחור. לאט, כל יום מחדש!