הייתי אמא טרייה, צעירה, רחוקה מהבית, מהשפה, מהחברים, מהעבודה.
גלעד עבד הרבה ביבשת ולא היה בבית, ואני הייתי הרבה עם עצמי.
לא עבדתי, לא הכרתי אף אחת, ולא מצאתי את עצמי.
הרגשתי שאני מתפוגגת.
הייתי רגילה לחיות בעשייה ליצור, לזוז, להיות מוקפת במשפחה וחברים.
ופתאום, הכול נעצר. נשאר רק שקט.
אבל לא נשארתי שם.
אחרי חודש של התאקלמות ורחמים עצמיים, עשיתי מה שיכולתי, עם מה שהיה לי:
לאט לאט, הבית הפנימי שלי התחיל להתמלא.
הבנתי ששינוי לא תמיד מרגיש כמו התחלה חדשה – לפעמים הוא מביא אתו גם ויתור על חלקים שהיו מוכרים ובטוחים.
אבל דווקא מהמקום הזה, של ריק, אפשר להתחיל לבנות משהו חדש.
אז אם את מרגישה קצת אבודה בתוך השינוי – כמה דברים שעזרו לי, ואולי יעזרו גם לך:
ואל תשכחי ששינוי יכול להכאיב, אבל הוא גם יכול לרפא.
הבדידות יכולה לשבור או להפוך לקרקע לצמיחה.
ואת? את יכולה לבחור. לאט, כל יום מחדש!